לוקח ת'זמן לקום וללכת

היא התקשרה וביקשה לתאם פגישת גישור-זוגי.

 

ממה שהצלחתי להבין בשיחה הקצרה והמהוססת,בעלה עזב את הבית והיא

לא מבינה מדוע ..

ובכלל,הוא לא מדבר הרבה,מעולם לא דיבר איתה.לא צעק,לא רטן.

כשביקשה הסבר להחלטה שהפתיעה אותה לגמרי אמר בקצרה שלא טוב לו

ושהוא צריך להתרחק כדי לחשוב.

הוא המשיך לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה,טיפל בילדים כבעבר,לקח ,הביא,

קילח, הלביש, האכיל ,עשה קניות לבית.

 

אבל..

הקפיד להתרחק ממנה ומלפתוח בשיחה סביב עזיבתו.

והיא כל כך רצתה להבין – למה ? ועד מתי ? ומה יקרה ? ולמה הוא שותק ??

 

לפגישה הגיעו ביחד.בנסיעה באותו הרכב במשך שעה.

אבל גם במהלכה לא דיברו. לא עליהם. לא על הפרידה.

 

כשנכנסו ניתן היה לחוש את המתח באוויר.

היא התגלתה כצד הדומיננטי בזוגיות.

היא דיברה, פירטה את העובדות ואת הרגשות, גם את שלו ..

 

היא בכתה, היא לחשה, היא צעקה ובעיקר התלוננה על הגבר שישב לצידה.

כאב רב השתחרר ממנה,אך בעיקר בלט החשש. הפחד העמוק מהשינוי.

אי -הוודאות מרטה את עצביה.

 

ובכל הזמן הזה הוא שתק. הוא הקשיב בתשומת לב,אך לא הגיב.

 

לאחר שהרגישה שפרקה את המועקה ש"ישבה לה על הלב" היתה פנויה בכדי

לשמוע אותו,אבל הוא עדיין שתק.

 

וזה היה הרגע בו אני נכנסתי לתמונה ומילאתי את תפקידי.

 

 

לתדהמת האישה,הבעל החל לדבר.

בצורה שקטה ונעימה תיאר חיי נישואין בהם לא מצא שלווה ולא נחת,ויתרה

מכך- חש מושפל.

לא ארחיב בתיאור ורק אציין שבעקבות הפתיחות שגילה הבעל הבינה האישה

את תמונת המצב שהשתקפה מעיני בעלה.

 

היא הבינה כי טעתה והבינה את חלקה ביצירת המרחק.

 

 

ואז-בצורה בוגרת ואמיצה לא היססה ובו במקום- התנצלה.

והפעם- בכי של הקלה התערבב במילותיה.

 

 

למחרת צלצל הטלפון והיא היתה על הקו. התפלאתי.

קבענו להיפגש בעוד שבוע.

 

 

חששותיי ממשבר נוסף התבדו מייד.

 

"התקשרתי כדי להודות לך !" פתחה "אני יודעת שכבר אתמול אמרתי לך תודה

אבל את פשוט לא מבינה מה עשית. הוא לא היה מוכן לדבר איתי במשך שבע

שנים ואת בפגישה אחת גרמת לו להיפתח. את השיחה המשכנו גם בנסיעה

חזרה הביתה וגם אחר כך בערב, אחרי שהילדים נרדמו. זה היה ממש כאילו

פגשתי אדם חדש".

 

עכשיו היה זה תורי להודות לה,שנתנה בי אמון ואיפשרה לי לקחת חלק ולסייע

להם להתחבר מחדש.