לרוב, גם לא נשמעו תלונות מצד האבות על "הסידור" שהיה בהיבט הפסיכולוגי תואם את
טובת הילדים ובייחוד את אלו הרכים בשנים ובהיבט החברתי תאם את הנורמה ששררה
לפיה האם היא שטיפלה רוב שעות היום בילדים בעוד האב היה עובד שעות ארוכות.  

זה היה נוח ומתאים.

אבל, עם השנים נשמעו קולות אחרים,שטענו כי טובת הילד היא דווקא זמן שווה עם
שני ההורים.

גם בהיבט החברתי היתה לכך תמיכה עם התקדמות הנשים לתחומי עיסוק החוצים את
כל המגוון העיסקי, מה שכמובן השפיע על שעות העבודה של האישה והדרישה לחלוקת
הטיפול בילדים לשני ההורים באופן השונה מהנהוג והמקובל.

בתי המשפט ,כמשקפים ומעצבים את המדיניות החברתית והמשפטית נדרשו להתאים
את פסיקותיהם לרוח הזמן.

המעבר מ"חזקת הגיל הרך" לאחריות הורית שווה כביטוי עדכני של "טובת הילד" 

דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי כבוד השופט יהורם שקד בתמ"ש 8309-06-11,
בפסק דינו מיום 9/2/12 (פורסם בדינים משפחה 2012 (20) 770 ) המשקפים
את המגמה הרווחת כיום ביחס למשמורת:

" כבר בפתח הדברים מבקש אני להודיע כי אין בדעתי ליתן כל חשיבות לחזקת הגיל
הרך….עם כל הכבוד, על בית המשפט לבחון אך ורק את טובתה של הילדה,ולא יעלה
על הדעת כי בית המשפט ימסור משמורת לאם רק משום חזקת הגיל הרך.

המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות האלפיים אינה עולה עוד בקנה
אחד עם המציאות, שבמסגרתה גובשה הדוקטרינה של חזקת הגיל הרך.

המצב המשפטי המשתקף מסעיף 25 לחוק הכשרות והאפוטרופסות,התשכ"ב-1962
(להלן:"החוק"), הדן בחזקת הגיל הרך ומעניק עדיפות לאם כמשמורנית, אינו משקף עוד
את התיאוריות החברתיות והפסיכולוגיות העכשוויות הנוגעות לענייני משמורת בסכסוכי
גירושין,המבטאות נאמנה את צורכיהם וטובתם של הילדים החיים במציאות פלורליסטית
שונה מאוד מן המציאות,שלאורה גובשה דוקטרינה זו.

בספרו, 'פרשנות במשפט', ביטא כבוד הנשיא ברק את האופן בו יש לבחון הוראות חוק
בכל עת ועת, באומרו:

"כל חוק הוא 'חוק חי', וחזקה על כל חוק שיש להפעילו באופן שישתלב ויקדם את המציאות
המודרנית…  המטרות החברתיות שאותן יש להגשים הן המטרות החברתיות של ההווה
והעתיד, לא של העבר, וזכויות אדם יוגשמו כפי היקפן ועל פי הבנתנו אותן היום ולא בעבר"
(שם, כרך ב', פרשנות חקיקה 85 (1993)).

במשפט קטינים, מן המפורסמות שעקרון טובת הילד הינו העיקר ומפניו ייסוגו כל יתר
העקרונות. קיים חשש מובנה כי אם וככל שבית המשפט יטה ליתן חשיבות כלשהי לחזקת
הגיל הרך, עלול הדבר לפגוע בטובתו של הילד הספציפי.

לא דיון עקרוני לנו או דיון שאמור להיות מושא למחקרים משפטיים ולא לנו לקבוע מסמרות
בשאלת טובתם של כל הילדים, אלא דיון בשאלת משמורתו של הילד, קרי: דיון פרטני בשאלת
משמורתו של הילד הספציפי שעניינו הובא לפתחו של בית המשפט".

"לפיכך, על בית המשפט לזנוח דעות קדומות והלכי רוח, שייתכן והיו מתאימים לשנים עברו,
ולהתמקד בשאלה היחידה העומדת על הפרק – מהי טובתה של הקטינה דא עסקינן ? האם 
תהא זו טובתה להיות במשמורתה ובהשגחתה העיקרית של אימה או, שמא, אצל אביה או
אולי טובתה היא להיות במשמורת משותפת אצל שני הוריה".

דמותו של האב כיום

גם בסוגיית מעורבות האב בחיי הילדים הביע בית המשפט דעתו ביחס למצב נכון להיום.

בתמ"ש (ת"א) 87471/00 פלוני (קטין) נ' פלוני (פורסם בנבו),הובאה סקירה רחבה על
חשיבות דמותו של האב בחיי ילדיו, תוך מתן דוגמאות לשלל אירועים בחייו של קטין,
מילדותו ועד לבגרותו.

מסקנות המחקרים שהובאו בפסק הדין הינן חד משמעיות והן תומכות בקיומו של קשר תקין
ורציף בין האב לבין ילדיו, לאמור:

"השפעת דמות האב על חיי-הקטין – משכילים אותנו אותם מחקרים – רבת-משמעות היא.
מדובר בהשפעה רחבה, שזרועותיה חובקות תחומים שונים ומגוונים, מתמתחות ומגיעות
מרגע הולדתו של הצאצא עד קצה-חייו ואפילו נוגעות בעתיד ילדיו, יוצאי חלציו שטרם באו
לעולם. המחקרים בהם מדובר ובהם עוד נדון הרבו לבחון את ההשפעה שיש לדמות האב
על חיי הזכרים במשפחה דווקא…" (שם, עמ' 866).

ובהמשך:

"ילדים אשר אין דמות אב בחייהם עשויים לפתח סימפטומים שונים המעידים על קשיים
נפשיים, כגמגום, הרטבה, סיוטי-לילה, עוינות-יתר כלפי מבוגרים ועוד. מדובר בבעיות
פסיכולוגיות שלובשות ופושטות צורות שונות ומשונות, אבל בסיסן אחד." (שם, עמ' 869).  

 "עולה מהמפורט לעיל כי קיומה או אי-קיומה של דמות אב בחיי-הקטין, מיום היוולדו ,
עשוי להוות עבור הקטין "קרש-קפיצה" לחיים עצמם, מיום לידתו ועד היותו הוא בעצמו
הורה. קיומה של דמות האב עשוי להוות תומך ומגן, בדיוק כשם שאי-קיומה עלול להוביל
את הקטין אל פי תהום ופחת."

האמנה בדבר זכויות הילד 1989 (כתבי אמנה 1038 כרך 31,עמ' 221) עליה חתומה גם
מדינת ישראל מכירה בחשיבות הקשר של ילד עם שני הוריו.

למעשה, כבר ב-בעמ (ת"א) 1125/99 ד.ל. נ' כ.ז. (פורסם בנבו) התייחס כב' השופט חיים
פורת לחשיבות האב בחיי בנו הרך:

"חשיבות הקשר של הילד עם שני הוריו גובר, במיוחד עת מדובר בילד רך בשנים.
ילדים רכים מאבדים רגשות כלפי אנשים שאינם רואים בתדירות ותכיפות ומפתחים
כלפיהם תחושת זרות וניכור. הדבר נובע מן הקושי בתפיסת הזמן של הילד.הוא אינו
מבין את המשמעות של משך היעדרות ההורה השני.

 בגיל רך יש חשיבות רבה לשמירת הקשר ההדוק עם האם והאב כאחד.

הגישה הרווחת כיום, מכירה אף במרכזיות האב ובחשיבותו בחיי הילדים בגיל הרך.

בעבר תפיסת העולם השכיחה של האב במערכת החברתית משפטית ואף בקרב בני
המשפחה עצמם היתה של אב מפרנס ולא של הורה העוסק בגידול הילדים הרכים.

לעומתו,הובלטה חשיבותה המרכזית והבלעדית של האם.

דפוס זה אינו בלעדי עוד.

שינויים חברתיים ואידיאולוגיים הבליטו עד כמה הוזנח מקום האב בניתוח ההליכים
העוברים על המשפחה, ועד כמה מכירים כיום במרכזיות האב וחשיבותו לילד במיוחד
בגיל הרך…"  (סעיף 8 לפסק הדין).

אז מה היא בעצם "טובת הילד" ?

על כך עמדה כבוד השופטת סביונה רוטלוי  ב-בע"מ 1034/01 פלוני נ' אלמוני,
דינים מחוזי 2002 (3) 537 :

"כבר הודגש ע"י הרכב ביהמ"ש המחוזי בת"א שבו נטלתי חלק לא אחת ,כי
הזכות של ילדים לקשר עם שני ההורים הינה זכות בסיסית של קטינים המודגשת
גם באמנה בדבר זכויות הילד …

 ואוסיף על כך כי במקביל לזכות זו של ילדים, מוטלת אחריות על ההורים לקיומו
של קשר זה עם ההורה האחר, שכן אי קיום הקשר לא רק שפוגעת היא בעקרון
טובת הילד, שהוא העקרון השולט בכל החלטה הקשורה בקטינים.."(עמ' 26 לפסה"ד). 

ואתם – כבר החלטתם מה תרצו ?

מכל האמור לעיל ברור ומובן,כי המערכת החברתית ובעקבותיה גם המערכת המשפטית
עברו שינוי תפיסה ומעבר מ"חזקת הגיל הרך" ומתן עדיפות לאם כמשמורנית יחידה
לאחריות הורית-שווה והעדפת משמורת משותפת או זמן הורות שווה.

זוהי כמובן המגמה,אבל מכיוון שכל משפחה מתנהלת על בסיס נסיבות שונה הרי שלא
ניתן לקבוע חד-משמעית כי מהיום והלאה ייקבעו בתי המשפט כי רק משמורת משותפת
היא המתאימה.

לעיתים, בשל גיל הקטין תהא עדיפות לזמן הורות רב יותר לאם למשך תקופה מסויימת.
במקרים אחרים, הבחירה בהורות משותפת היא בלתי ישימה מעשית.

עם זאת,יש לזכור כי זכות הילדים היא למעורבות שני ההורים בחייהם באופן משמעותי.

הורים המעוניינים לקבוע את ההסדר הנכון והמתאים עבור ילדיהם על כל דקויותיו ללא
התערבות גורמים חיצוניים (עובדים סוציאליים,עורכי דין,שופטים,דיינים) עשויים לגלות
כי הליך של גישור לגירושין הוא ההליך במסגרתו באפשרותם להעלות לדיון מפורט
ונינוח את צרכי הילדים וכן את רצונותיהם וצרכיהם כהורים ולמצוא במשותף הסדר
ה – "תפור על פי מידותיהם".

הפוסט ומה בשבילכם? הופיע ראשון בעו"ד מור אנגל מזור

הטענות התחדדו כאשר במקרים לא מעטים היתה השתכרותה של האם שווה לזו של האב או אף עולה על הכנסתו.

לפיכך, נדרשו בתי המשפט לפסוק ולקבוע במקרים כאלה, כי יש להפחית מחיובו של האב במזונות.

ואולם, כוונתו הטובה של בית המשפט ושאיפתו לעשות משפט צדק התפרשה כ"נתיב מילוט" על ידי אבות מסויימים שחפצו להסיר מעליהם את נטל החיוב במזונות.

וכך החל מספר לא קטן של אבות להגיש תביעה למשמורת משותפת בעוד שבמהלך ניהול התביעה התברר שהאב כלל אינו מעורב ואף אינו חפץ להיות מעורב באופן משמעותי בחיי ילדיו ובטיפול בהם וכי הסיבה היחידה להגשת התביעה למשמורת משותפת (במקום קביעת משמורת יחידה לאם ומתן הסדרי ראיה לאב) היתה ניסיון להשגת רווח כספי בדוגמת "מתן פטור" (מלא או חלקי) מתשלום מזונות ולפיכך נדחו התביעות.

לכן, כאשר מוגשת תביעה למשמורת משותפת בוחנים בתי המשפט בכל מקרה אם התקיימו התנאים הבאים:

* מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים

* רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם

* רצון הילד

* מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים

* קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים

* מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם (כבוד השופט זגורי בתמ"ש (טב') 12148-08-10 ס.ג. נ' ע.ג.).

בתי המשפט לא הסתירו את מורת רוחם מחוסר תום הלב והשימוש הציני בהליך המשפטי לקבלת משמורת משותפת לשם הקטנת החיוב במזונות והביעו את חששם מהגשת תביעות לא כנות למשמורת משותפת שלא תשיג את טובת הילד.

כך הובאו הדברים בפסק דינה של כב' הש' י. וילנר ב-ב ע"מ (חיפה) 318/05 – פלוני נ' פלונית (2006) [פורסם בנבו] :  "שיעור ההפחתה במזונות האב במקרים של משמורת משותפת, ייעשה בכל מקרה ונסיבותיו תוך איזון ראוי בין מכלול הגורמים לרבות, גובה הכנסות שני ההורים; רמת החיים לה הורגלו הקטינים; צרכי הקטינים ועוד כהנה וכהנה.

ברי כי יש לבחון את היקף הפחתת דמי המזונות במקרים של משמורת משותפת, בצורה זהירה לבל תפגע טובת הקטינים.

אין להתעלם מכך שהפחתת שיעור המזונות, טומנת בחובה חשש כי משמורת משותפת תיחשב ל-"כדאית" יותר מבחינה כלכלית, ובכך יווצר תמריץ לפתיחת חזית סכסוך חדשה בין ההורים בעניין משמורת הילדים, כאשר האב יבקש משמורת משותפת מתוך מטרה להביא להפחתת דמי המזונות, ותוך שבלהט המאבק והסכסוך בין ההורים תשכח טובת הילדים.

לפיכך, על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולוודא כי הסדר המשמורת המשותפת הוא כן ואמיתי ומיושם באורח המאפשר דאגה אמיתית לצורכי הקטינים, הן הרגשיים, הן הפיזיים, והן הכלכליים.

בהקשר זה, איני רואה דופי בכך כי הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר.

משמורת משותפת מתאימה במקרים בהם האב מוכן ומסוגל למעורבות גבוהה יותר בחיי ילדיו, מעורבות אשר הינה לטובתו של הקטין.

סביר בעיני כי מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים תוביל אף למעורבות כלכלית גבוהה יותר".

עם זאת, אנו שומעים עדיין על ניסיונות סרק שכאלה, שהרי אף אחד לא רוצה  " לצאת
פראייר", נכון  ?

בוודאי !!

רק חבל שאותם אבות לא ערכו בדיקה מקדימה של היקף ההוצאות לו יידרשו בעת ניהול משמורת משותפת,שכן אז ודאי היו מגלים שבדרך זו לא יפחתו הוצאותיהם מחד (בייחוד אם רק יוקטנו המזונות ולא יבוטלו לחלוטין) ומאידך יקטן הזמן הפנוי לעבודה (מה שימנע את הגדלת ההכנסה או אף יגרום להקטנתה) ויקטן הזמן הפנוי למנוחה, לימודים או בילוי.

אז איפה הרווח ? ולמי ? ?

סבורני, כי ניתן לומר ברמה גבוהה של ביטחון שמי שלנגד עיניו שיקולים כספיים בלבד לא בטוח כלל וכלל שיראה רווח בהקטנת החיוב במזונות בשל ניהול משמורת משותפת.

אבל, מי שמבין שלזמן המשותף עם הילד ולמעורבות האמיתית והמשפיעה על חיי הילד אין תחליף וכי זהו התגמול האמיתי הוא יהיה זה שירוויח בסופו של יום.

הפוסט משמורת משותפת = רווח כספי. האומנם ? הופיע ראשון בעו"ד מור אנגל מזור

הסיבות הן מגוונות:

1. פחד מהשינוי הצפוי
2. אי-ודאות באשר להשלכות בהיבט הכלכלי
3. אי-ודאות ביחס להתנהלות המשפחתית החדשה
4. חשש מפגיעה ב"מעמד החברתי" – מה יגידו השכנים ?!
5. תחושה של בגידה/עלבון
6. תחושה של כעס ולעיתים גם רצון לנקמה ו"הענשה" של הצד המבקש לסיים את הנישואין

מכיוון שקשר של נישואין ובייחוד נישואין, שלוו בניהול חיי משפחה לאורך שנים וכללו גם גידול
ילדים משותפים, הוא קשר משמעותי ביותר בחייו של כל אדם הרי שסיומו מוביל בהכרח
לתגובה ריגשית עזה של "שמיטת הקרקע" ו  "ניפוץ סדרי עולם".

וזאת, יש לציין – גם לצד המבקש לסיים את הנישואין למרות ,שמקובל לחשוב ,שצד זה כבר
"בשל נפשית" לשינוי על השלכותיו.

לכן, מובן שיתעוררו חששות באשר למצב החדש שנוצר, ובעיקר- בצד שלא ביקש להתגרש
והופתע מהדרישה.

בטוחני,כי מוסכם על כולם,שפרידה ראויה היא פרידה בהסכמה תוך שימת דגש על כבוד הדדי,
הגינות, הימנעות מפגיעה בצד השני ועל מציאת הסדרים שבבסיסם טובת הצדדים, ובראשם –
טובת הילדים המשותפים.

אך,ישנם מקרים,שמתוך סערת הרגשות שמעורר משבר הנישואין העמוק אין באפשרות הצד,
שאינו מעוניין בשינוי מצבו האישי, להפעיל שיקול דעת ואזי הוא בוחר בהטחת אשם בצד הנגדי
וביצירת סחבת ועיכובים המונעים בפועל את סיום הנישואין בסידור גט וזאת מתוך רצון לנקמה
ול- "הענשת" מבקש הגט.

במקרים לא מעטים נמשך העיכוב שנים לא מעטות.  

מקרים כאלה הם כר פורה לתביעות המוגשות לבתי המשפט לקבלת פיצוי כספי מ –
"סרבן/נית הגט".

תביעות לפיצויים בשל סרבנות גט הוכרו בפן החוזי,הנזיקי וכן לאור הפגיעה בזכות יסוד
המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בהיותה פוגעת באוטונומיה של האדם ובחירותו.

בפסק הדין שנתן בתמ"ש (ת"א) 23849-08-10  (מיום 9/10/11) הגדיר כבוד השופט
ארז שני את המושג "חוזה משפחתי" וניתח את מאפייניו והשלכותיו:

"החוזה המשפחתי כולל בתוכו פרקים שונים, חלקם כתובים כנובע מטיב ההתקשרות (למשל
כתובה  או חוזה הנישואין שבשריעה) חלקם כתובים מכח רצון הצדדים (הסכם יחסי ממון
לדוגמא),חלקם …כתובים בספר החוקים או בדין האישי, חלקם מובנים מאליהם כך שאינם
צריכים כתב,וחלקם נלמדים או נעשים ספציפית למשפחה ספציפית,לפי נסיבות החיים."

תמיכה לדבריו מצא כב' השופט שני בדברי כבוד השופט הנשיא ברק בע"א 5258/98
פלונית נ' פלוני : 

"דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל
תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים
בנסיבות אינטימיות בין-אישיות".

וכן,בפסק דינה של כבוד השופטת מימון בתמ"ש (י-ם) 24760/08  ש.ב.ר. נ' ר.ר. בו
קבעה:

"כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים על עצמם מערכת של זכויות וחובות …
בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות,סוככת עליהם
מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים
(חלק כללי) …כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם
נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל,או גם האישה,
מכל מקום תחול חובת תום הלב …

זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים,יחסי קרבה,יחסים רגישים,
כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות
המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר".

בהמשך דבריו מנה ופירט כבוד השופט שני את הכללים שנתגבשו בפסיקה לעת גירושין
ואלו עיקריהם:

א.  כדי שיחוב אדם בפיצוי בשל סרוב ליתן גט, בין בשל הפרת החוזה המשפחתי ובין בעוולה
     שמקורה בדיני הנזיקין,אין הכרח שבית הדין הדתי יחייב את המסרב במתן או בקבלת
     הגט.

     מספיקה המלצה להתגרש או אפילו מסקנה כי אין סיכוי לשלום בית (ראו תמ"ש  (ת"א)
     24782/98 נ.ש. נ' נ.י, מפי כב' השופטת,כתוארה אז, סגנית הנשיאה טובה סיון).

 ב.  סרבנות גט היא הפרה של זכות יסוד המוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

 ג.  אדם המשדל את חברו לסרבנות גט יכול לחוב בעצמו בנזיקין (תמ"ש (י-ם) 22158/97
      מ.ט נ' מ.ט, מפי כב' השופט מנחם הכהן).

 ד.  נזקי סרבנות גט הם בני פיצוי (בג"צ 2123/08, פלוני נ' פלונית,תק-על 2008(3) 145).

ה. "כל אישה, כל אדם, זכאים לכתוב את סיפור חייהם כרצונם ועל-פי בחירתם – כל עוד
     אין הם פולשים לתחומו של הזולת – והיא האוטונומיה של הרצון החופשי. כי ייכפה
     על אדם ללכת בדרך שלא איווה ללכת בה, תיפגע האוטונומיה של רצונו החופשי"
     (ראו ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, כפי שהובאו על ידי כב'
      השופט הכהן בהלכת מ.ט, שם).

ו.   לחלוקת הרכוש בין בני זוג אין,ולא צריך להיות, קשר לביצוע הגט או למתן הסכמה
     להתגרש,על אחת כמה וכמה כאשר התביעה הרכושית מתנהלת בפני ערכאה אחת
     (בית המשפט למשל),ונושא הגירושין נדון בפני ערכאה אחרת (בי"ד דתי) (דברי כב'
     השופט מ. הכהן, בהלכת מ.ט. בסעיף 67 לפסק הדין).

ז.   לא רק הסרוב מצד גבר ליתן גט הוא בר פיצוי, אלא גם סירובה של אשה לקבלו
     (תמ"ש (י-ם) 21162/07 פלוני נ' פלונית, מפי כב' השופט מנחם הכהן).

ח.  את המועד ממנו מחשבים את היווצרות הזכות לפיצוי אין תוחמים ליום בו פסק בית
     הדין דבר חיוב או המלצה ליתן גט (תמ"ש (י-ם) 21162/07,שם), אלא דווקא מן
     המועד בו נדרש אדם להסכים לסיומו הפורמלי של הקשר וסרובו לא היה תם לב,
     סביר או זהיר דיו (תמ"ש (קריות) 44-04-09,כב' השופטת מרינה לוי).

ט.  וכלשונו של כב' השופט בן ציון גרינברגר ב-תמ"ש (י-ם) 6743/02 כפי שהובא ע"י
     כב' השופטת לוי:

    " במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם
      לה לאחר מכן? "

י.  בבוא בן זוג ליישם זכויותיו הדיוניות, עליו לנהוג כדרך שאדם סביר ונבון היה נוהג בכל
    הנוגע להפעלת אותן זכויות,בתום לב ובדרך מקובלת, כפי שאדם הגון וסביר היה נוהג
    במקומו (ראו בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449).

אל הסוגיה נמצאה התייחסות גם בספרות המשפטית.

במאמרו "ברצוני להתגרש ומייד! על  ההסדרה האזרחית של הגירושים" עיוני משפט כ"ח
(2005-2004) כותב פרופ' שחר ליפשיץ על הזכות להתנתק מקשר זוגי ומבהיר את דעתו ,
כי זכות זו צריכה להיות חלק מהתפיסה הערכית החברתית:

   "  שיקולים ערכיים מדגישים את הזכות הליברלית להתנתק מן הקשר הזוגי …כחלק מן
      האופי האינדיווידואליסטי ומן החשיבות המוענקת לאוטונומיה של הפרט, הליברליזם
      דורש חופש התנתקות מקשרים וממסגרות.

      לפיכך זכות ההתנתקות ( the right to exit ) … מוצבת בהקשרים רבים כזכות-יסוד.
      יישומה של צורת חשיבה זו להקשר הזוגי משמעותה שעולם משפטי ליברלי-
      אינדיווידואליסטי חייב להכיר גם בזכות להתנתק מן הקשר הזוגי ".

במאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט",עיוני משפט כ"ח, חוברת 3,קבעו המלומדים
קפלן ופרי ש:

    "  אין ספק כי אדם ,שאשתו מבקשת לבטל השותפות עמו ,ולהתחיל בחיים חדשים
       בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט תגרום סבל רב..
       קיומו של זדון מעיד – בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות…".

ב- תמ"ש (משפחה- ת"א) 54410/09 פלוני נ' פלונית (מיום 30.5.11) ניתח כבוד השופט
נפתלי שילה את האופציות האפשריות לפגיעה באוטונומיית הפרט בעקבות סרבנות גט:

"האחת : פגיעה בסטטוס מהבחינה השלילית – אי יכולתו של אדם להתנתק מקשר בו איננו
             מעוניין.

השנייה : פגיעה בסטטוס מהבחינה החיובית- פגיעה ביכולתו של אדם לשנות את הסטטוס
             שלו לנשוי בקשר חדש.

השלישית: פגיעה מוחשית מעבר לפגיעה בסטטוס , לאור העובדה כי הסירוב של בן זוגו
               להתגרש פוגע ביכולתו בפועל של אדם לחיות בקשר זוגי חדש או ללדת ילדים
               נוספים (לדוגמא ,כאשר הילדים יחשבו כממזרים)."

וסיכם כבוד השופט שני את הדברים בהבהירו, כי :

"התנהגותו של צד לחוזה המשפחתי תפורש לאור לשונו של סעיף 35 לפקודת הנזיקין,
ובכלל זאת חובת זהירות שיש לכל בעל דין כלפי חברו, למנוע הימנו נזק מיותר."

והוסיף והעיר,כי הדברים האמורים יפים בשינויים המחייבים:

 "גם לעניין דרך הפעלת הליכי הוצאה לפועל, או חמיקה מהם, לעניין דרישת וקבלת דמי
  מזונות, לעניין מחלוקות על משמורת וסדרי ראיה,גם לעניין מתן הסכמה לפרוק השיתוף
  ברכוש ,גם לניהול אין קץ ללא צורך של הליכים משפטיים המגעת כדי נגישה."
 (ראו ע"א 243/83 עיריית  ירושלים נ' אלי גורדון,לט (1)113)

לאור כל האמור לעיל, אין ספק כי פרידה בהסכמה היא הדרך הבטוחה והראויה לסיום
הנישואין ולהימנעות מפגיעה בכל הגורמים המעורבים.

פרידה בהסכמה = פרידה חכמה

הפוסט סרבנות גט – החטא ועונשו הופיע ראשון בעו"ד מור אנגל מזור

רוב המשפחות חיות מיום ליום ומקוות לטוב.

יש שחוסכים לפנסיה ויש שאפילו מצליחים לחסוך עבור הילדים.

חוץ מזה,נראה שהעתיד רחוק ומי יודע מה ילד יום.

אלה שנקלעים לצורך של תכנון עתידי למשפחה הם בדרך כלל זוגות שמתגרשים ובמסגרת הסכם הגירושין נדרשים להתייחס לסוגיות הנוגעות לגידול הילדים ובכלל זה כיסוי ההוצאות השוטפות לרבות ההוצאות עבור חינוך הילדים (כולל מסגרות גבוהות לצורך רכישת מקצוע), לסוגיות הנוגעות לחלוקת עזבון אחרי חיים ארוכים של כל אחד מההורים, שברצונם להבטיח כי כספים משותפים שנחסכו במהלך החיים המשותפים ייועדו לילדים המשותפים גם לאחר שההורים-בנפרד יכנסו למערכות זוגיות/משפחתיות חדשות וכיוב"ז.

אבל, הרוב המכריע לא חושב על זה וכשמגיע הרגע ואנשים נדרשים להתייחס לכך אז לעיתים כבר מאוחר מידי.

מתי זה קורה ?

למשל,כאשר ההורה שלנו,שנותר ללא בן/ת זוג, מזדקן וניהולו הכספי נהיה מעט קשה או שההורה (ואין הכוונה בשלב זה למקרים בהם ההורה מוגדר כחסוי מבחינה משפטית שאז אינו כשיר לדאוג לענייניו ולכן נדרש מינוי אפוטרופוס לרכושו ולעיתים גם לגופו) חולה באופן שאינו מאפשר לו ניהול כספו אזי נדרשת הכנסת גורם אחר בנעליו.

מה עושים ?

ברוב המקרים,מעוניין ההורה לתת לבנו/בתו יפוי כח לניהול רכושו ובכלל זה כספו שבבנק.

ואולם, ליפוי כח כזה יש חסרונות ולכן לרוב מוצע להורה לצרף את הבן/ת כשותף לחשבון הבנק שלו.באותה הזדמנות גם מוצע להורה לחתום על "סעיף אריכות ימים" מתוך מחשבה שכך תובטח לבן/ת קבלת יתרת הכספים שבחשבון לאחר שההורה ילך לעולמו.

יש שאינם מתספקים בכך וגם עורכים צוואה בפני נוטריון ובה מפרטים כיצד יחולק עזבונם מתוך רצון למנוע סכסוכים עתידיים בין היורשים.

נראה שבכך נפתרו כל הבעיות, נכון ? טעות !!

לפעמים,דווקא במצבים כאלה נוצרות בעיות עליהן לא ניתנה הדעת.

ואז,הבנים שחשבו שה-כ-ל מסודר כי ההורים כבר דאגו לכך מגלים בצער שעליהם לפנות לבתי משפט כדי להסדיר את מה שהיה אמור להיות מוסדר.

אם כך, למה כדאי לשים לב ?

אתמקד בשלוש טעויות רווחות:

1. צירוף שותף לחשבון בנק של ההורה – כפי שנקבע בפסיקה, ובניגוד למה שנהוג לחשוב, הוספת בן/ת כשותף לחשבון הבנק של ההורה אינה מאפשרת לאחר פטירת ההורה מעבר אוטומטי של כל הכספים שבחשבון לידי השותף שצורף ואף לא מחציתם.

גם סעיף אריכות ימים עליו מקובל לחתום אינו מאפשר זאת.

הבן/ת הרשומים לא יקבלו את הכספים או שאלו דווקא כן יעברו אליהם מהבנק (משום שסעיף זה חל ביחסים שבין הבנק לבעל החשבון) אך הם עלולים להידרש להשיבו ליתר היורשים שיטענו ובצדק שהכספים הם כספי ההורה שנפטר ולפיכך הינם חלק מעזבונו ולא כספו של מי מהילדים שהוכנס כשותף נוסף בחשבון,אשר לא הפקיד בעצמו כספים לחשבון אלא רק נרשם כשותף כדי לאפשר ניהול כספו של ההורה בחייו.

ב- תמ"ש 4541-98 ד נ' ק (ניתן ביום 13.6.12) עלתה סוגיה זו של צרוף שותף לחשבון במסגרת תביעה להשבת כספים,שהגיש אחד היורשים נגד האחות שצורפה לחשבון ההורה המנוח וכך סיכמה כבוד השופטת אלה מירז את הנושא שנדון בצורה רחבה הן בפסיקת בתי המשפט והן בספרות המשפטית : "אין בצרוף שותף לחשבון, כשלעצמו, כדי ללמד על בעלותו בכספים.על מנת להוכיח בעלות, על השותף שצורף להוכיח מתנה מחיים .קרי, את כוונת הנותן בעניין ההקנייה (להבדיל מצירוף שותף אך לשם הנוחות בניהול החשבון או לאור קושי תפקודי של בעל החשבון בניהול החשבון) והכרחי כי יעשה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

עפ"י הפסיקה, כוונה שכזו עשויה להיות מוכחת במסמכים בכתב, על סמך התבטאויות מוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לשותף והוכחות נסיבתיות אחרות … הפסיקה מאבחנת, לעניין נטל ההוכחה בין חשבונות שנפתחו מלכתחילה כמשותפים לחשבונות שנפתחו ואליהן צורף שותף במועד מאוחר… בחשבון שהשותף הצטרף אליו בשלב מאוחר יותר, על מנת שתוכר פעולה כזו כהענקת מתנה לשותף השני, של מחצית הכספים באותו חשבון, דרושה הוכחה בדבר גמירות דעת "הנותן" להענקת אותה מתנה".

2. צוואה – מי שמעוניין שעזבונו יחולק באופן שונה מזה שקבוע בחוק הירושה רשאי לערוך צוואה ובה לקבוע ולצוות כיצד יחולק עזבונו בין היורשים שפירט בצוואה,כל אחד בהתאם לחלק שנקבע לו בצוואה.

לאור זאת,מניח המצווה שהנושא מוסדר ושיימנעו אי הבנות ו/או סכסוכים בעת חלוקת עזבונו. אולם, לא אחת מתגלה לאחר מעשה שהמצווה לא דייק ו/או לא פירט נקודות חשובות שיש בהן כדי להפוך את צוואתו על פיה.

לדוגמא, כאשר מתגלה לאחר הפטירה,שהמצווה לא ציין בצוואה ביטוחי חיים שערך בהם המוטב הוא ילדו ו/או בן/ת זוגו. במקרה כזה מכיוון שביטוחים מוגדרים בסעיף 147 לחוק הירושה כנכס לבר-עזבון ,הסכום המבוטח יועבר אל המוטב הרשום בהתאם להוראה שנמסרה לחברת הביטוח ולא יחולקו כספי הביטוח בין היורשים בהתאם לחלקים שנקבעו בצוואה.

במצב כזה ייתכן בהחלט שאחד היורשים לפחות יזכה בחלק שונה מזה שהתכוון המנוח להעניק לו.

בפסיקה ובספרות המשפטית נידונה שאלת מעמדם של כספי ביטוח, אשר הוראה לשינוי המוטב ביחס אליהם צויינה בצוואת המנוח.

האם מהווה הדבר הודעה המשנה את ההוראה הקודמת שנמסרה לחברת הביטוח ?

הדעות חלוקות ורובן דורשות,כי יתמלאו מספר תנאים מיקדמיים בכדי שניתן יהיה לראות בהוראה שבצוואה משום הודעה על שינוי מוטב.

בתמ"ש 10421-06-12 סיכם כבוד השופט נפתלי שילה את הסוגיה : "על פי הגישה הסוברת כי ניתן לראות בצוואה שהועברה לקופה לאחר פטירת התובעים היות ובצוואה שינה המנוח את המוטבים ודין התביעה להתקבל. ואולם, לפי הדעה הסוברת כי יש צורך שהצוואה תשלח בחיי המוריש, יש לבחון האם בתקנון קופת הגמל, נקבעה הוראה המאפשרת משלוח הודעה אף לאחר הפטירה.

במקרה דנן, אף לשיטה הסבורה כי לא ניתן לשלוח הודעה על שינוי מוטב לאחר המוריש משום הודעה כדין, ניתן לקבוע במקרה דנן כי יש לקבל את תביעת פטירת העמית, תקנון קופת הגמל מאפשר זאת, כל עוד לא הועברו הכספים למוטבים".

מקרה אחר לבעייתיות שהתגלתה בצוואה הוא כאשר ציין המצווה שבת הזוג תקבל חלק מסויים אך לא נקב בשם בת הזוג ולאחר עריכת הצוואה השתנה מעמדו האישי של המצווה מבלי ששונתה הצוואה.

גילוי נתון זה עלול להוביל לתביעה משפטית מורכבת בין בת הזוג הנוכחית לקודמתה.

ישנם מקרים נוספים של סכסוכים סביב חלוקת עזבון הנוגעים להשפעה בלתי הוגנת על המנוח, אך לסוגיה מורכבת זו יש להתייחס בנפרד.

3. מתנה–

הורים רבים מעוניינים להעביר מרכושם לילדיהם עוד בחייהם ובכך לאפשר להם ליהנות מרווחת חיים.יש שנותנים לילדים סכום כספי משמעותי לצורך רכישת דירה ויש שבאפשרותם לתת דירה שלמה במתנה לאחד הילדים.

היכן הבעיה ?

למשל, כשההורה , שלבטח היה מעוניין בטובת ילדיו, לא הספיק בחייו לחלק מרכושו ליתר הילדים עלול הדבר ליצור סכסוכים בין ילדיו בעת חלוקת עזבונו בין אם זה יחולק בהתאם לחוק הירושה (בחלקים שווים בין הילדים) ובין אם יחולק בהתאם לחלקים שציווה ההורה בצוואתו שנעשתה טרם מתן המתנה לאחד הילדים.

מצב בעייתי אחר יכול להיווצר כאשר בדירה,שרשם האב על שם הבן,התגורר הבן עם אשתו וילדיו.

שכן,לא מן הנמנע שהבן יתגרש ביום מן הימים (אף בחיי ההורה) וימצא את עצמו נתבע על ידי האישה לחלוקת הרכוש (הדירה) שלפי סברתה הינו משותף.

אם נרצה לחדד את הנקודה נוכל לחשוב על מצב שבו ההורה רשם דירה שרכש על שם בנו בעת שזה נעשה בגיר (משיקולי מס) ולימים צורף הבן כשותף לחשבון הבנק של ההורה,שנפטר במהלך סכסוך הגירושין של הבן…ואז התגלה שהאב,לטובתו ויתרו הילדים על חלקם בעזבון האם המנוחה, כלל לא ערך צוואה כך שאת עזבונו יש לחלק בחלקים שווים בין ילדיו.

מסובך ולא נעים !!

ועדיין לא דיברנו על מצב בו הורה מעוניין לחזור בו מן המתנה או יפוי הכח שנתן.

אז,איך עושים זאת נכון ?

פונים לקבלת ייעוץ משפטי ופורסים בפני עורך הדין את כל הפרטים הנחוצים ביחס לרצון ההורה בהווה ולעתיד,את מצבת הנכסים (כולל הביטוחים) ואת המצב המשפחתי בעבר ובהווה על כל רגישויותיו.

לסיכום, תכנון עתידי אולי נשמע כמו ביטוי קר,אבל למעשה,דווקא באמצעות תכנון עתידי יש כדי לסייע להורים לשמר את הקשר המשפחתי והיחסים החמים בין בני המשפחה גם לאחר פטירתם.

הפוסט תכנון עתידי למשפחה – על מה ולמה ? הופיע ראשון בעו"ד מור אנגל מזור